כורש ותהפוכות טרמפ

כשההיסטוריה פוגשת את התיאולוגיה הפוליטית
במהלך הקדנציה הראשונה של דונלד טראמפ כנשיא ארצות הברית, ובמיוחד לאחר ההכרה ההיסטורית בירושלים כבירת ישראל והעברת השגרירות האמריקאית אליה בשנת 2018, נפוצה בקרב חוגים אוונגליסטים בארצות הברית ובחוגי ימין שמרניים בישראל השוואה נועזת: טראמפ הוא "כורש המודרני".

גם ראש הממשלה חזר פעמים רבות על הרעיון הזה שטראמפ הוא כורש של ימינו.

מלך פרס העתיק, כורש הגדול, נחקק בזיכרון הלאומי היהודי כדמות מופת של שליט מעצמה זר ואלילי, אשר נבחר באופן פלאי על ידי אלוהי ישראל כדי להביא לקץ גלות בבל, לאפשר את שיבת ציון ולהורות על בניית בית המקדש השני. ההקבלה הייתה מתבקשת: בשני המקרים, מנהיג של המעצמה החזקה בתקופתו, שאינו שייך לעם היהודי או לאורחות חייו, מקדם החלטה גיאו-פוליטית דרמטית לטובת הריבונות היהודית בארץ ישראל.

אולם, בעוד שההשוואה הראשונית התמקדה בנקודות האור ובאופוריה המדינית, עיון מעמיק במקורות ההיסטוריים והתלמודיים מגלה זווית מורכבת בהרבה. חז"ל מלמדים אותנו כי סיפורו של כורש לא תם בהצהרתו המפורסמת; המשכו של הסיפור רצוף נסיגה, לחצים פוליטיים ושינוי מגמה חריף – תהליך המכונה בגמרא (ראש השנה ג, ב): "כורש החמיץ", דהיינו שהוא חזר בו מהבטחותיו הכבירים. מאמר זה מציע ניתוח השוואתי בין דמותו של כורש המקראי לבין דמותו הפוליטית של דונלד טראמפ, מתוך פריזמה של מושג ה"החמיץ" והשלכותיו על הבריתות המדיניות של עם ישראל, עם המסקנות המתבקשות.

כורש מלך כשר היה (ראש השנה ג, ב)
הבטחותיו של המלך כורש לעם היהודי מפורטות בהרחבה בתחילת ספר עזרא.
ההצהרה וההבטחות שניתנו בה חולקו לארבעה חלקים מרכזיים, המובאים כאן בליווי הפסוקים המקוריים מהמקרא:

1. הרשות לעלות לארץ ישראל ולבנות את המקדש
כורש העניק עצמאות דתית ולאומית וקרא ליהודים לחזור לירושלים כדי להקים מחדש את בית השם.
"כֹּה אָמַר כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס: כָּל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ נָתַן לִי ה' אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם, וְהוּא פָקַד עָלַי לִבְנוֹת לוֹ בַיִת בִּירוּשָׁלַיִם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה. מִי בָכֶם מִכָּל עַמּוֹ – יְהִי אֱלֹהָיו עִמּוֹ, וְיַעַל לִירוּשָׁלַיִם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה, וְיִבֶן אֶת בֵּית ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, הוּא הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלָיִם." (עזרא א', ב'-ג )

2. חובת התושבים המקומיים לסייע כלכלית לעולים
המלך הבטיח כי מי שבוחר להישאר בבבל או תושבי המקום הגויים, מחויבים לתמוך כלכלית ביוצאים בזהב, כסף ורכוש.
"וְכָל הַנִּשְׁאָר מִכָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר הוּא גָר שָׁם – יְנַשְּׂאוּהוּ אַנְשֵׁי מְקֹמוֹ בְּכֶסֶף וּבְזָהָב וּבִרְכוּשׁ וּבִבְהֵמָה, עִם הַנְּדָבָה לְבֵית הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלָיִם"(עזרא א', ד)

3. החזרת כלי המקדש שנבזזו על ידי נבוכדנצר
כורש הורה להוציא מבית אלילי בבל את כלי הכסף והזהב שנלקחו מחורבן הבית הראשון, ולהשיבם לידי ששבצר מנהיג העלייה.
"וְהַמֶּלֶךְ כּוֹרֶשׁ הוֹצִיא אֶת כְּלֵי בֵית ה' אֲשֶׁר הוֹצִיא נְבוּכַדְנֶצַּר מִירוּשָׁלַיִם וַיִּתְּנֵם בְּבֵית אֱלֹהָיו... וַיִּסְפְּרֵם לְשֵׁשְׁבַּצַּר הַנָּשִׂיא לִיהוּדָה... כָּל כֵּלִים לַזָּהָב וְלַכֶּסֶף חֲמֵשֶׁת אֲלָפִים וְאַרְבַּע מֵאוֹת, הַכֹּל הֶעֱלָה שֵׁשְׁבַּצַּר עִם הַעֲלוֹת הַגּוֹלָה מִבָּבֶל לִירוּשָׁלָיִם". (עזרא א', ז'-י"א)

4. מימון הבנייה מאוצר הממלכה.
בפרק ו' מתגלה ה"דִּכְרוֹנָה" (מזכר רשמי של פקודת המלך שנשמר בארכיון המלכותי באחמתא). שם נחשפת הבטחה דרמטית נוספת: מימון כספי ישיר של הוצאות הבנייה הגדולות מקופת האימפריה הפרסית.
"בִּשְׁנַת חֲדָה לְכוֹרֶשׁ הַמֶּלֶךְ, כּוֹרֶשׁ הַמֶּלֶךְ שָׂם טְעֵם [גזר גזירה]: בֵּית אֱלָהָא בִירוּשְׁלֶם בָּיְתָא יִתְבְּנֵא... וְנִפְקְתָא מִבֵּית מַלְכָּא תִּתְיְהִב". (עזרא ו', ג)
(תרגום מארמית: בשנת אחת לכורש המלך, כורש המלך נתן ציווי: בית האלוהים בירושלים, הבית ייבנה... וההוצאה מבית המלך תינתן)

לבסוף כורש החמיץ
הסבר המושגים: ה"החמצה" של כורש והדינמיקה הטראמפיסטית
כדי להבין את ההשוואה, יש לצלול תחילה אל המקורות המקראיים והתלמודיים. ספר עזרא (פרק ד') מתאר כי מיד לאחר הצהרת כורש ותחילת העלייה, קמו "צרי יהודה ובנימין" – עמי האזור השומרונים והכותים – והחלו ללחוץ על הממשל הפרסי. הם שלחו איגרות שטנה והלשנות לחצר המלך, בהן הזהירו כי היהודים הם עם מרדן וכי בניית העיר והמקדש תוביל להפסקת תשלום המיסים לאימפריה ולפגיעה בריבונות הפרסית.

בעקבות לחצים אלו, הבנייה שותקה. התלמוד הבבלי במסכת ראש השנה (דף ג', עמוד א') לוקח את התיאור המקראי צעד קדימה ומעניק לו פרשנות רוחנית-אישיותית. חז"ל קובעים כי כורש, שהתחיל כמלך כשר ובעל זכויות עצומות, "החמיץ" (כלומר, קילקל את מעשיו וחזר בו). לפי המסורת, הוא נכנע ללחצי הפחה ועמי הסביבה, ביטל או השעה את התמיכה האקטיבית בבניית המקדש, ואף אסר על המשך העבודות, מצב שנמשך עד לעלייתו של דריווש המלך.

הדינמיקה של דונלד טראמפ
בזירה המודרנית, דונלד טראמפ מייצג פנומן פוליטי של "ריאליזם קיצוני" משולב עם בלתי-צפויות מובנית. טראמפ פועל תחת דוקטרינת "אמריקה תחילה" (America First) . החלטותיו המדיניות – בין אם הן מיטיבות עם ישראל ובין אם הן מאתגרות אותה – אינן נובעות ממחויבות אידיאולוגית ארוכת שנים לעם ישראל, אלא משילוב של אינטרסים פוליטיים פנימיים (ריצוי הבסיס האוונגליסטי והתורמים הגדולים) ומאזן רווח והפסד מיידי עבור ארצות הברית.

כאשר האינטרס משתנה, או כאשר מופעלים לחצים נגדיים כבדים מצד שותפים עסקיים, מדינות ערב או שיקולי בחירות, המדיניות יכולה להשתנות בקיצוניות ובמהירות. תכונה זו מייצרת דפוס פעולה שבו הבטחות מוחלטות יכולות להפוך לדרישות נוקשות או לנסיגה מהסכמות קודמות.

כורש מול טראמפ
בין הצהרת כורש להכרזת ירושלים: האנלוגיה המדינית
ההקבלה בין כורש הגדול לדונלד טראמפ אינה זקוקה למאמץ פרשני מיוחד; היא זועקת מן הכותרות. בשני המקרים מדובר במנהיגים של המעצמות החזקות ביותר בתקופתם – האימפריה הפרסית העתיקה מחד, וארצות הברית המודרנית מחד גיסא. שניהם אינם משתייכים לעם היהודי, לא לתרבותו ולא לאורחות חייו, ודווקא בשל כך, המעשים המכוננים שלהם נתפסו בעיני הציבור הלאומי והדתי כמהלכים בעלי אופי משיחי כמעט.

נקודת השיא של כורש הייתה, כמובן, הצהרתו ההיסטורית בה העניק ליהודים אוטונומיה דתית, קרא להם לעלות לירושלים ואף הבטיח מימון מלכותי לבניית בית המקדש השני. נקודת השיא המקבילה של טראמפ התרחשה אלפיים וחצי שנים מאוחר יותר, עם ההכרה הדרמטית בירושלים כבירת ישראל, העברת השגרירות האמריקאית, והובלת "הסכמי אברהם" ששינו את פני המזרח התיכון. בשני העידנים, הציבור היהודי חווה רגע נדיר של אופוריה מדינית ותחושה שהנה, מנהיג ענק מן העולם עומד לצדנו ללא תנאי.

הלחצים החיצוניים והתפנית הגדולה
אלא שההיסטוריה, כפי שמלמדים אותנו חז"ל, אינה נעצרת בחגיגות הניצחון. המבחן האמיתי של שני המנהיגים מגיע ברגע שבו האינטרסים משתנים והלחצים הפוליטיים מתחילים לתת את אותותיהם. בספר עזרא מתואר כיצד עמי האזור – השומרונים והכותים – נבהלו מהתעצמות היהודים והחלו להציף את חצר המלך הפרסי במכתבי שטנה, הלשנות ואזהרות מפני מרד כלכלי וצבאי. כורש, שהיה מחויב בראש ובראשונה ליציבות האימפריה שלו, נכנע ללחץ. הגמרא במסכת ראש השנה קובעת בנחרצות כי המלך "החמיץ" – הוא חזר בו מתמיכתו, עצר את תקציבי הבנייה והקפיא את הפרויקט הלאומי היהודי למשך כמעט שני עשורים.
דינמיקה זו של "חזרה בו" מוכרת היטב לכל מי שעוקב אחר התנהלותו המדינית של דונלד טראמפ. טראמפ פועל תחת דוקטרינת "אמריקה תחילה" – תפיסת עולם ריאליסטית, עסקית ונוקשה. החלטותיו אינן נובעות מסנטימנט יהודי עמוק, אלא מחשבון קר של רווח והפסד פוליטי, ריצוי הבסיס האלקטורלי שלו בארצות הברית ושמירה על האינטרס האמריקאי הצר. כפי שכורש שינה את טעמו מול דיווחי המודיעין והלחצים של פחוות עבר הנהר, כך גם טראמפ הוכיח פעם אחר פעם תנודתיות חדה: החל מאמירות חריפות על כך שישראל "חייבת לסיים את המלחמה מהר" בגלל פגיעה בתדמית העולמית, דרך נכונות היסטורית לנהל משא ומתן ישיר עם איראן, ועד להצהרות של אנשי סביבתו הקרובה ביותר, כמו סגנו ג'יי די ואנס, המדגישים כי האינטרסים של וושינגטון וירושלים אינם תמיד חופפים.

סיכום ומסקנות: מוסר ההשכל ההיסטורי
האנלוגיה בין כורש לטראמפ בראי המושג "חזר בו" אינה באה להמעיט מחשיבות המעשים ההיסטוריים ששני המנהיגים הללו עשו למען העם היהודי ומדינת ישראל. הצהרת כורש, כמו גם העברת השגרירות האמריקאית לירושלים, נותרו אבני דרך גיאו-פוליטיות יסודיות.

עם זאת, מוסר ההשכל המדרשי והאקטואלי של ההשוואה הזו כפול ומשמעותי:
"אל תבטחו בנדיבים": המקורות מזכירים לנו כי מנהיגי מעצמות, אוהדים ככל שיהיו, פועלים תמיד מתוך מערכת האינטרסים של המדינות שלהם. כפי שכורש היה מחויב קודם כל לשקט באימפריה הפרסית, כך טראמפ מחויב בראש ובראשונה לבוחר האמריקאי וליציבות הכלכלית של ארצו. הישענות מוחלטת על קפריזה או על רצון טוב של מנהיג יחיד היא אסטרטגיה מסוכנת. על הפסוק "וחסד לאומים חטאת" הסבירו חז״ל שבשונה מעם ישראל, שאצלו הצדקה והחסד נעשים לשם שמיים, ואף אם לא נענו בתמורה אין הם מתחרטים על מעשה החסד – אצל אומות העולם החסד תמיד מותנה בהצלחתם. ברגע שההצלחה פגה או שהאינטרסים משתנים, מיד הם משנים את טעמם וחזרים בהם.

שנית, במבט רוחני, ייתכן שחזרתו של טראמפ נובעת דווקא מכך שכולנו הרגשנו שיש לנו "גב" בבית הלבן, ושניתן לסמוך על אמריקה שתושיע ותציל אותנו מידי כל אויבינו. תפיסה זו ממעיטה מהחובה היסודית לבטוח בבורא ולהאמין רק בו. הדבר מזכיר את דברי חז"ל, שאמרו כי בימי עקבתא דמשיחא אין לנו על מי לסמוך, אלא על אבינו שבשמיים.